למומו יש שתי נשמות: האחת, כמו שאובה ממעמקי האדמה – נשמה שמקפלת בתוכה ארכיטיפים ומיתוסים של גבריות מלוכדת וגולמית; והאחרת, מצויה בחיפוש תמידי אחר די־אן־אי אישי ומובחן; האחת, פועלת כמעין כוח כבידה עצמאי שאינו תלוי בדבר; והאחרת, מורכבת מגופים שנעים סביב אותו כוח – מתרחקים ממנו, נמשכים אליו, מפנים מקום לרכּות הכרחית ולפורקן.

עם פסקול שמורכב ברובו מהאלבום Landfall של לורי אנדרסון ושל Kronos Quartet, נפרש על הבמה פסיון משותף שבליבו מעגליות של יופי ועצב עמוק. ויתור הופך להתמסרות לחיפוש אחר סדק, ומעידות בקוד התנועתי מתגלות כחומר חופשי, משחקי ונוגע.